לפני זמן רב, בגלקסיה מעבר להישג ידנו, התקיים כוכב בודד בשם לומינה, החל האסטרונום המבוגר, זיק של נוסטלגיה בקולו. הוא לחש חרישית לירח המנצנץ, 'אני רוצה לזרוח בבהירות יותר, כדי שישימו לב אליו בתוך השטיח השמימי. הירח, עטוף בזוהר השקט שלו, הגיב בנימתו השלווה, האור שלך הוא שלך בלבד, לומינה. אמץ את הייחודיות המייחדת אותך. הכוכבים השכנים הסתקרנו מהחילופין, והציעו את חוכמתם. כל אחד מאיתנו נוצץ בגוון מובהק, הם לחשו ביחד. יחד, אנו מלחינים את הסימפוניה של שמי הלילה. לומינה הרהרה בדבריהם, חשה חום מבפנים. בנחישות חדשה, הוא אימץ את הזוהר שלו, לא השתוקק עוד להעלות על אחרים אלא להשלים את הבלט הקוסמי. בעודו נוצץ בין קבוצות הכוכבים, נראה היה שהשמיים רוקדים בהרמוניה מחודשת. הירח, שהטיל את זוהרו המאשר, צפה בביטחון העצמי החדש של לומינה בהנאה. האור שלך, כך לחשה, הוא עדות ליופי האינדיבידואליות. מאותו רגע, לומינה עיטרה את השמים בזוהר המובהק שלה, עדות לחוכמת הקוסמוס שחגגה גם את האחדות וגם את הייחודיות של כל נשמה זוהרת במרחב העצום שמעל.